<h1>ספר מצוות זמניות הלכ' ברכות שער ד'</h1>
<h2>דף מ:</h2>
במה שמברכין עליו שהכל, שהיא הברכה הצריכה להקדים על ברכות המאכלים והמשקים אחרי ברכת הלחם והדומה לו מהדברים שניזונים בהם שביארנו הלכותיהם בשני שערים הקודמים. הוא מה שמברכין על שהכל, למעלת הברכה הזאת מצד היותה כללית. כי הלכה כרבי יוחנן דקסבר שאפילו הלחם והיין, שהם המעולים שבמאכלים והמשקים, שמי ששכח או טעה ובירך עליהם שהכל שיצא ידי חובתו. וגם אם אמר בריך רחמנא מלכא [דעלמא] מריה דהאי פתא יצא ידי חובתו. ובלבד שיהיה זה בדיעבד, אבל לכתחלה לא. ולכן אמרו שכל מי שאינו יודע נוסח הברכה שילך אצל חכם וילמדם לו.
<h2>דף מד:</h2>
השותה [מים] לצמאו יברך שהכל. אבל אם שתה בלי צמאה, כי אם [לרפואה כגון] החנוק בפת האוכל ושתה כדי להעבירו, לא יברך כלל. והוא מה שאמרו השותה מים לצמאו אומר שהכל לאפוקי דחנקתיה אומצא. ונלמד מזה עיקר כללי כי כל אוכל ושותה לזולתי עונג שאינו חייב לברך, כמו השותה שמן לבדו, כי בשתייתו אותו לבדו יזיק ולא יטעום לחיך. ואמרו ואי שתי ליה משתיא [וכו']: אגוז מתוקן בדבש [מברך שהכל] שהדבש הוא עיקרם, ועוד שהאגוזים או הלוז ישתנו בבישול. וא"ת שהאגוז והלוז אולי הם העיקר, יהיה הענין ספק, וכל מה שיש ספק בברכתו יברך עליו שהכל. וכ"כ רבינו חננאל ז"ל כל היכא דלא איפשיטא לן היאך מברכין עליו מברך עליו שהכל ויצא ידי חובתו.
